נכנסנו ללחימה בעזה. לפני הכניסה מחלחלות תחושות של לחץ, התרגשות, 6.12- ב שליחות והכל מתערבב בבטן. טלפון אחרון לבת הזוג, למשפחה, לחברים מהבית ובו אני מבטיח שהכל יהיה בסדר. מתנתקים מהטלפונים עולים על האוטובוסים דרומה, כל אחד מכונס בעצמו ואין סוף מחשבות עוברות בראש. מגיעים לשטח הכינוס, קצת תמונות קצת צחוקים ובעיקר התרגשות. יורד הלילה עולים על הכלים ומתחילים תנועה פנימה, פתאום כל מה שראית בחדשות הופך אמיתי, הפיצוצים, הירי, ההרס, לא נקלט שאנחנו בעזה. על מהלך הלחימה לא אפרט, רק אספר שהיינו חודשיים בפנים, יצאנו פעמיים הביתה, פעלנו במספר גזרות שונות, אין סוף פעילויות ונהלי קרב. האינטנסיביות בלחימה היא משהו שלא ניתן להסביר. רגע אחד אתה שותה קפה עם החבר'ה, רגע אחרי אתה נמצא בהיתקלות ורגע אחר אתה מטפל בפצועים והרוגים. הדבר היחיד שמחזיק אותך ברגעים כאלו הוא הצוות. תמיד יש לך למי לפרוק ועם מי לדבר כקשה. אתה רואה על חבר לצוות בעיניים שהיה לו יום קשוח אתם תופסים אחד את השני ונותנים חיבוק של נחמה. זאת תחושה שאין לתאר, באמת משפחה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=