לכל אחד מאיתנו, קרוב לוודאי, ישנו זיכרון מאוד מסוים מאותו בוקר ארור בשביעי באוקטובר. וכפי שברבים מחלקי המדינה התעוררו באותה שבת לקול הדי האזעקות, כך גם החל הבוקר של תושבי קיבוץ "רעים" בנגב המערבי, שעד לאותה שבת, היו "מורגלים" לשעונים מעוררים שכאלו. ועל אף שוויון הנפש המורגלת זה מכבר לצפירות, את אותן שעות האיומות שהגיעו לאחר מכן, לא שיער אף תושב בנפשו. קהילת רעים, שעד לאותו בוקר הייתה קהילה קטנה ושלווה (יחסית) של חברים, מצאה את עצמה נעקרת ממרחביו הפתוחים של הנגב 500- כ המערבי, נושאת עימה צבר עצום של אירועים שקצרה הנפש מלהכיל. חברי הקיבוץ, יחד עם קהילות רבות מישובי העוטף, הועברו בעל כורחם הרחק מביתם למגורי זמניים בבתי מלון באילת ובים המלח. בין חברי הקיבוץ היו לא מעט שהקיבוץ היה ביתם היחיד מאז ומעולם, ועצם עזיבת הקיבוץ טלטל אותם לא פחות מהאירועים שקדמו לאותה עקירה. הימים שבאו לאחר מכן לא דמו לשום דבר מוכר. החיים הרגילים נעצרו, רבבות גויסו למילואים, ובינהם גם כותב שורות אלו. מאחורי הותרתי בלית ברירה את אתר "הרצל", ועליתי צפונה. כמובן שבאותם ימים טרופים, לא עלה בדעתי, שמלבד שירות המילואים, אמצא את עצמי לוקח חלק במאמץ הציבורי גם בתחום עיסוקי בשגרה. פתח דבר הכותב: דורון עסיס, מנהל פרויקט תאודור הרצל, ת"א הקיבוץ האנכי סיפורה של קהילת קיבוץ "רעים"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=