בשבוע הראשון שלי בעבודה אצל אבי מנדלר, ננזפתי. השארתי את שולחן העבודה לא מסודר בסוף היום. לא התרגשתי במיוחד. הייתי בטוחה שאעבוד כאן מקסימום שנה, אולי אפילו פחות, עד שאמצא את התפקיד הבא שלי בחברה גדולה אחרת. כמו שקורה לא פעם בחיים, התחזיות לחוד והמציאות לחוד. נשארתי... ולא מעט זמן כמו שאתם יודעים. התחלתי ברמת גן, ומאז רק הצפנתי והצפנתי - גיאוגרפית, ובעיקר מקצועית. כשהתחלתי, "עץ השקד" הייתה חברה קטנה ואני עסקתי כמעט בהכל: מכרזים, מטריצות, רכש ואינספור משימות שהגיעו לשולחני. אבל הלב שלי תמיד נמשך למספרים, לדיוק, ולשורה התחתונה שקובעת את הגורל של הכל. מתוך הצורך המטורף הזה בשטח, בניתי והקמתי מאפס את מחלקת הבקרה התקציבית של החברה. הפכתי אותה ללב הפועם שמחזיק את היציבות הכלכלית של כל הברזל והבטון שאתם רואים בחוץ. בואו נדבר רגע באמת: ענף הבנייה הוא ענף קשוח, תובעני, ובמשך עשרות שנים הוא נחשב למגרש משחקים גברי לחלוטין. כאישה שמנהלת את הברז הפיננסי של הפרויקטים, ידעתי מהרגע הראשון שאני חייבת לבנות מעמד בלתי מעורער. מנהלי פרויקטים ואנשי שטח קשוחים הגיעו אליי בכל חודש מחדש, והם הבינו מהר מאוד שכשאני יושבת מול גיליונות האקסל - אני יודעת על מה מדברים ותוסיפו לזה שאני באה מהשטח אז אני מבינה את העבודה. אין מקום לעיגולי פינות, לסיפורים, או לסיסמאות של "יהיה בסדר". לקחתי על עצמי להיות שומרת הסף הבלתי מתפשרת של החברה. ידעתי שכל שקל שלא מנוהל נכון בשטח, יעלה לכולנו ביוקר בסוף הדרך. מאזנת את המחר מרימים כוסית לכבוד עשרות שנים של בקרה תקציבית הכותבת: מרינה יצקוביץ', מנהלת מחלקת בקרה תקציבית
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=