הכוח שבבית האחים למילואים האנשים שסביב בבית, אשתי שרון הייתה הכוח שאיפשר את הכול. אנחנו גרים בצפון, ואצלנו השגרה לא באמת חזרה במשך תקופה ארוכה. היו ימים שבהם בכל הארץ כבר חזרו ללימודים, ואצלנו הילדים עדיין נשארו בבית. היא נשאה על הכתפיים את הבית, את הילדים וגם את המחיר האישי – כדי שאני אוכל לעשות את מה שהרגשתי שחייבים לעשות. ואז מגיעים הביתה. אחרי עוד סבב מילואים, אחרי עוד יום עבודה, מחכים לי שרון וארבעת הילדים – אביגיל, יואב, יעל ונעמי. לכל אחד מהם היה את המילואים שלו. כשהייתי במילואים הרגשתי שאני מפסיד רגעים שאי אפשר להחזיר – יום הולדת, מסיבה בגן, משחק כדורגל, סתם ערב משפחתי. הזמן שלהם לא עוצר, וגם לא שלי. לכן, בכל פעם שחזרתי הביתה, השתדלתי קודם כול להיות אבא. להניח את הטלפון בצד, להקשיב, לשחק, לחבק ולהחזיר לעצמנו קצת מהזמן שאבד. הקושי הגדול ביותר מבחינתי לא היה העייפות. זו התחושה שהזמן ממשיך לרוץ, ואתה עומד במקום. בזמן שאתה במילואים, הילדים גדלים, העבודה מתקדמת, החיים ממשיכים– ואתה יודע שלתקופה הזו יהיה מחיר – מחיר שמורגש היום. זו מחשבה שמלווה כמעט כל מי שמשרת לאורך זמן. ויש עוד משפחה אחת שליוותה אותי לאורך כל הדרך – משפחת המילואים. כשמבלים יחד מאות ימים, חולקים אחריות, לילות ארוכים ורגעים לא פשוטים, נוצרים קשרים שקשה להסביר למי שלא חווה אותם. כל אחד מגיע עם החיים שלו, עם העבודה והמשפחה שהשאיר מאחור, אבל כשעולים על מדים כולם מתייצבים עם אותה תחושת שליחות. הידיעה שאתה מוקף באנשים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות היא כוח אדיר. בסופו של דבר, לא הציוד ולא הדרגות הם שעושים את ההבדל – אלא האנשים שלצידך. לצד הקושי, גיליתי מחדש עד כמה אנשים הם הכוח האמיתי של כל מערכת. בעץ השקד קיבלתי גב מלא לאורך כל הדרך: יניב הוביל את הרוח, ודוד דאג שתמיד יהיה מי שמחבר בין הצרכים בשטח. יחד הם נתנו לי את הביטחון לצאת לכל צו מילואים בידיעה שיש מי שסומך עליי, אבל גם שומר על מה שהשארתי מאחור. יניב לא הסתפק באמירת "אנחנו איתך" – הוא הוכיח את זה בכל פעם מחדש. אומרים שלא אומרים שבחו של אדם בפניו, אז כנראה שהוא יקרא את זה כאן: בוס כזה קשה למצוא.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=