סיימנו את הביסוס והתחלנו לעלות חזרה למעלה דרך עבודות המרתפים. ואז, כשהכול היה נראה זורם ורגוע, הגיעה השבת השחורה של השביעי באוקטובר ומהר מאוד הוקפצתי למילואים. (רקע אישי קצר: במקור אני מתגורר בעוטף עזה, במושב שדי אברהם. בזמן שהשבת הזו תפסה אותי בדירתנו בתל אביב, המשפחה שלי הייתה סגורה בממ"ד במושב, שעות מורטות עצבים). 24 ללא קליטה, במשך כשחזרתי מהמילואים חיכה לי באתר מנהל פרויקט חדש, ומהר מאוד הגענו לציון דרך מרגש: חזרה לקומת הקרקע. להגיע שוב לגובה האפס ההתחלתי, אחרי חודשים ארוכים באדמה, זה רגע עוצמתי שדורש עצירה לסיכום, הודיה והטענת מצברים. משם, התחלנו את הקומות הטיפוסיות. פתאום הבניינים החלו לקבל צורה, וההדמיות הישנות שראיתי על הגדר ביומי הראשון הפכו למציאות חיה מבטון, ברזל ואבן. שלד מרתפים עם התקדמות השלבים הבאים בפרויקט, החלו להגיע לאתר הדיירים שרכשו כאן את ביתם. לראות את ההתרגשות על פניהם ואת הציפייה שלהם היה ללא ספק רגע מרגש עבורי. המפגש איתם עזר לי לחבר את התמונה הגדולה – להבין בשביל מי ובשביל מה אני עובד. לצד התחושות המרוממות הללו, ליווה אותי גם חשש קל מלאכזב אותם; בסופו של דבר, מדובר בהשקעה הגדולה ביותר של חייהם. בשלב שבו הדיירים מגיעים והבניין ממריא לגובה, גם העומס הגיע לקנה מידה אחר. יחידות דיור. אני זוכר ימים 244 מצאתי את עצמי מהנדס ביצוע יחיד על פרויקט ענק של שבהם הרגשתי שזה פשוט גדול עליי, ושאלתי את עצמי מאיפה האומץ של החברה לתת לי אחריות מטורפת שכזו? איך אני, אדם אחד, אמור לספק תשובות בזמן אמת לעשרות קבלנים שדורשים הסברים במקביל בשטח?
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=